במקור, המילה דבש התייחסה לנוזל מתקתק מתמרים משום שהתמרים הם הפרי המתוק ביותר שהיה מוכר. הדבש בשבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל ""אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" " ( דברים ח, ח), והדבש המוזכר בפסוק המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" (החוזר 21 פעמים בתנ"ך) הוא התמר. רמז לכך ניתן למצוא בשפה הערבית שבה המילה דֶבֶש פרושה תמרים. בכתבים הקדומים נהגו לקרוא לכל נוזל מתוק שהוכן על ידי האדם ממיצי פירות בשם דבש, ולכן מוזכר דבש מתמרים, מתאנים, מחרובים, ומפירות מתוקים ועסיסיים אחרים. דבש הדבורים קיבל אף הוא את הכינוי דבש בשל מתיקותו.
עם חלוף הזמן רק דבש הדבורים נותר עם השם דבש; דבש התמרים מכונה בדרך כלל סילאן, וכיום הוא מוגדר כסירופ – מיץ תמרים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם.